אישה

הרב יניב חניאדתמוזתשעו10/07/2016
שאלה:
שלום הרב, רציתי לשאול, לגבר אסור להוציא זרע לבטלה ולכן אסור לו לחמם את האיבר שלו כדי להינות, אך האם לאישה מותר לענג את עצמה? לאישה אין איסור של שפיכת זרע או משהו דומה תודה
תשובה:
זו שאלה שחוזרת רבות, אכן לנשים את אותו איסור כמו לגברים, ברמה שזה נחשב לחטא כל כך חמור ביהדות.אולם עדיין, העונג העצמי כפי שאתה קורא לו מצריך הרי הרהורים ושקיעה במחשבות לא צנועות וזה אסור גם לנשים, כך שאמנם לא מדובר שאותה חומרת איסור, אולם עדיין מדובר באיסור.
איסור שמיעת שירת נשים הוא בעיקר לשמוע את השירה. זה האיסור- לשמוע שירת נשים.
עניין הראיה הוא שונה, לפי חלק ניכר מהפוסקים, איסור השמיעה של שירת נשים הוא רק כאשר רואים את האשה שרה או מכירים אותה, אם לא מכירים את האשה, אין איסור שמיעה.
אני לא רואה סיבה שיהיה אסור לגבר ללבוש תחתון צבעוני. למה שלא?
לגבי רחב, צריך שהתחתון יהיה מעט רחב, לא משהו סופר רחב, אבל נוהגים שלא לבוש משהו שממש לוחץ, כי זה "מחמם". אבל אין הכוונה שחייבים ללבוש את הבוקסרים שהולכים היום, לענ"ד הם פחות צנועים.
נראה שהשלב הראשון, ההכרחי ביותר והקשה ביותר בעבור כל אדם מאמין – הוא קבלת העובדה ששכלך המתוחכם, המודרני, הבשל, מבוגר וכל מה שתרצו, עדיין כפוף לשכל עליון יותר, שחושב לפעמים אחרת ממך. זה קשה יותר מלצום, קשה יותר מלהתנזר מתאוות ולכן מהווה אולי את המטרה הגבוהה של כל מאמין – קבלת העליונות של מישהו על עצמך. באופן מפליא ביהדות הקושי הזה בא לידי ביטוי דווקא במקום הלכאורה אנושי של התורה: הקבלה של התורה שבעל פה כתרגום ל"רצון" הישיר של אלוקים.
במשך הדורות, גם מי שהיה מוכן, אולי, לקבל את הקב"ה כמנחה דרך עליון, התקשה פעמים רבות לקבל את התרגום המעשי של הרצון האלוקי כפי שהוא מופיע בתורה שבעל פה. המחשבה שבני אדם, בשר ודם כמוני, התקדמו מבחינה רוחנית עד כדי כך שדבריהם מתארים ומבטאים את הרצון האלוקי עצמו – קשה לנו לעיתים יותר מההכרה בעליונותו של האל. אם תרצו, המאבק על התורה שבעל פה הוא מאבקה המרכזי של היהדות לכל אורך הדורות, החל ממתנגדי משה, עבור דרך הקראים, הנוצרים ועד לרפורמים של ימינו. זוהי נקודה שמציבה קשיים גם מבחינה שכלית ורוחנית – איך יתכן שדברים שאמרו רבנים לפני מאות שנים הופכים להיות תורה? מי שמם להחליט? מה הופך להיות חלק מהיהדות ומה לא? אילו דברים הופכים להיות "מצווה" ואילו מהם נידחים, ועוד. לא לחינם קיים עיסוק רחב כל כך בסוגיות אלו בכל רחבי התורה – מכיוון שבסופו של דבר מתברר שהיהדות היא יהדות רבנית וחז"לית,
ממילא לעצם ההגדרה של דברי חז"ל יש את המשמעות הגדולה ביותר לגבי יהודי מאמין. יש לדברים משמעות בהרבה תחומים, מצד אחד כפירה בדברי חכמים כמוה ככפירה באלוקים בעצמו ומצד שני "מגלה פנים שלא כהלכה" הוא חטא חמור ביותר, כי גילוי הפנים כהלכה הוא המקצוע המרכזי ביותר בחייהם של היהודים.
על פי הדברים הללו היה לי קשה מאוד לקרוא ולהבין את דברי רבנים מסויימים, על כך שאיסור קול באישה נובע מ"האווירה התרבותית לפני 1500 שנה". גם אם נקבל את העובדה הלא נכונה שיש הבדל כלשהוא בין חוסר הצניעות בימינו לבין חוסר הצניעות בימי חז"ל ושאז אנשים התייחסו ביתר תאווה לקולות נשים בגלל נדירותם, ואפילו אם נתעלם מהעובדה שאיסור קול באישה נלמד מפסוק מפורש והוא לא גזירה, תקנה או לימוד בשלוש עשרה מידות [גמרא במסכת ברכות כד- "אמרשמואל: קול באשה ערוה, שנאמר"כי קולך ערב ומראך נאוה"... בגמרא ניתן להבין שמדובר על איסור כללי, או על איסור שנוגע לדיני קריאת שמע, כהבנה הראשונה פסקו כל ראשוני ספרד ובעקבות הרמב"ם גם השו"ע. הגמרא במסכת סוטה מבארת יותר את האיסור - "אמררביוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת."], ה"אווירה התרבותית" הזו היא בדיוק התורה שבעל פה שממנה נלמדים כל דיננו. ממילא אין שום הבדל שהוא בין לימודי חז"ל לגבי שופר לבין קול באישה. המקור הוא אותו מקור והחשיבות מקבילה, או יותר נכון לומר – המקור שפוטר נשים משמיעת קול שופר הוא זה שאוסר על גברים לשמוע קול אישה שרה... מה שצריך להוביל לזה שעל שמיעת שופר לא שוברים את הכלים ואילו על קול אישה כן – בדיוק הפוך ממה שציינה הרבנית פיוטרקובסקי.
כמובן, ישנה השתלשלות הלכה ארוכת שנים וצריך לבדוק מה כתבו על כך הפוסקים במרוצת הדורות, צריך גם לבדוק הלכתית האם פשט האיסור בישראל או לא, מי מוגדר "ישראל" לצורך עניין זה ועוד, הכל מתוך אותה זהירות שלא לגלות פנים שלא כהלכה ומתוך רצון להתאים עד כמה שניתן את ההלכות הללו למציאות חיינו, אולם הגדרה של "עולם תרבותי שונה" אצל חכמים ובימינו שלנו היא לא רק מדרון חלקלק שמוביל לרפורמה אלא היא היא תחתיתו של המדרון בעצמה, המקום האחרון שאליו ניתן להידרדר. כמובן, ברור שאין זו כוונתה של הרבנית פיוטרוקובסקי, או של אחרים שעסקו בנושא בשבועות האחרונים, אולם מסגנון הדברים נראה שיש מקום לחידוד "גבולות הגזרה"- ב"עולם התרבותי" של חז"ל לא שמעו על חווה אלברשטיין, אבל בהחלט שמעו על שירת נשים, על מלכים שחייהם המוטרפים היו גורמים למשתתפים הפרועים ביותר של "הישרדות" להסמיק, ובכל זאת למדו "רק" מפסוק שאסור לגבר יהודי לשמוע אישה שרה. זה הבסיס ההלכתי ולא התרבותי של האמירה. כעת אפשר ואפילו צריך לדון האם מדובר באישה אחת או בקולות רבים, האם מדובר על שירה או על זמרה או כל דיון הלכתי אחר, כולל הדיון האם שמירת ההלכה הזו היא חילול ה' או קידושו ברבים. אבל זהו המישור היחיד שבו מתנהלים הדברים. בשום מקרה לא נאמר שחכמים דיברו על מציאות אחרת, על תרבות שונה ושלכן דבריהם אינם רלוונטיים לדורנו, הסוּפּר-מתקדם ובריא מבחינת הזבל שבו הוא צופה.
ישנו בהחלט מרווח במציאות שבו יהודים דנים ומנסים להגדיר את היהדות כתרבות, נחמדה או לא נחמדה, בלבד. אולם מדובר על מרווח חילוני למהדרין ולא במרחב של הציונות הדתית, שיוצא מנקודת הנחה חילונית ואפילו נוצרית שלפיה אין באמת קשר בין הרצון האלוקי למה שנכתב בגמרא... במובן מסוים אפשר שזוהי הנקודה המרכזית של מי שמנסים לחיות את היהדות כתרבות: הניתוק בין התורה שבעל-פה לבין נותן התורה.
בשורש ספרים יש שני ספרים אלקטרונים שעוסקים בכך.
אחד מהרב שי הירש שנקרא "חזק ויאמץ ליבך"- http://books.shoresh.org.il/books/shmira
השני מהרב ערן מרגלית- http://books.shoresh.org.il/books/mitbagrim
שניהם מאוד טובים לדעתי.
השאלה הזו, כמו רבות אחרות, נוגעת להרבה מאוד ולהמון נקודות ביהדות. זה לא רק העניין של שתי נשים או חיים כמו בתנ"ך, אלא כמה וכמה נושאים- החיים בזמן התנ"ך, הגזירות של חז"ל, הרלוונטיות של דברי פוסקים, איך נקבעת הלכה, למה גזירות לא בטלות ועוד...
אתחיל מזה שלפחות בנושא הקושי אני מזדהה... כלומר- אין לי ספק שאורח החיים המודרני מספק אתגרים קשים מאוד לגבר או לאשה הממוצעים, יתכן ויותר מאשר פעם. קשה מאוד לחיות בעול םהמודרני ולשמור על נקיות בתחום הזה. ויש אתגרים חדשים לבקרים. שלעיתים קרובות מתסכלים מאוד... בניגוד לדבריך אני חושב שהם מתסכלים גם נשים, אבל זה ענין קטן.
למרות ההסכמה בנקודה הזו, יש בדבריך לענ"ד אי דיוק היסטורי בשתי נקודות- הראשונה היא שגם בזמן התנ"ך לרוב האנשים היתה אשה אחת. ריבוי נשים היה נדיר. כך לכל הגדולים, מלבד מלכים שהם משהו מיוחד, אבל אברהם, יצחק, משה רבנו, אהרון, יוסף וכו'... חיו עם אשה אחת כל אחד. ריבוי נשים היה מקובל אצל מלכים, אבל לא הרבה יותר מזה. הנקודה השניה היא שרוב הפסקים, דרכי ההתנהגות וכדומה שאנחנו נוהגים לפיהם היום התחילו הרבה הרבה אחרי שהיה חרם דרבינו גרשום. דיני נידה עוצבו בזמן הגמרא, אלף שנים אחרי התנ"ך, ודיני החומרות המרובות של ימינו התחילו מאוחר אפילו יותר... כך שאין קשר בין החומרות לבין זה שהיו מותרות כמה נשים.
היה בכל זאת הבדל גדול בין התנ"ך לימינו, ביחס לשבעה ימי נקיים, אולם גם כאן החומרות שאנחנו נוהגים בהם היו די מקבילות מבחינת הזמנים לאיסור נשיאת שתי נשים.
על פי דברי חכמים (הכוונה כאן היא לחכמי התורה, לא לחז"ל במובן הקלאסי... אם תרצה "לפי דברי הפרושים"), שבאו לידי ביטוי בחרם דרבינו גרשום, יש נזק בנשיאת שתי נשים. האמונה שלנו היא שאיסור מסוג זה שפשט בכל ישראל (ואני יודע שיש מהתימנים שלא נהגו) הרי שפירושו של דבר הסכמה אלוקית למהלך. כאשר עם ישראל מקבל על עצמו גזירה מסוג זה, זה מלמד שהיא עברה את מבחן השפיות של העם והיא נכונה. יתכן ולא בכל המקרים, יתכן ויש חריגים, אבל מבחינה מעשית היא מתאימה ונכונה לכל העם ועצם ההסכמה של העם מלמדת שיש כאן עניין רוחני.
כך היחס לכל גזירות חכמים... העובדה שהן לא בטלות היא בשל כוחן הרוחני המיוחד, בגלל האמונה שהן ביטוי לרצון האלוקי.
לעומת זאת ההסכמה של שבעת ימי נקיים היא לא ממש גזירה אלא קבלה (למרות שיש קבלה של רבי יהודה הנשיא שקדמה לה שמאוד מזכירה אותה...), ובכל זאת, עצם העובדה שהיא התקבלה על כל פוסקי הדורות מלמדת על רוחניותה. ואנחנו מאמינים, בתוך תוכנו, שיש לה גם יתרון הלכתי ורוחני גדול. אנחנו אולי לא רואים אותו במפורש, ולעיתים קרובות מרגישים שהוא מזיק, אולם לא לנו ההחלטה אלא לעם כולו ולבתי הדין.
כך שהתשובה לשאלתך היא כפולה- א) לא הוכח שריבוי נשים פוטר את הבעיות שאתה מעלה, כי למעשה אף פעם לא היה ריבוי נשים כשיטה בישראל.
ב) עצם הגזרה והקבלה של עם ישראל מלמדים שיש כאן גילוי לרצון האלוקי.
זו שאלה קשה, אבל די קלאסית בתחום הזה. כלומר- העניין שהשז"ל הופך להיות יותר מפלט מאשר צורך אמיתי בתחום של חוסר צניעות.
בראש ובראשונה אציין שיש באתר הרבה מאוד תשובות בעניין והייתי מציע שתקרא חלק מהן, למרות שחלקן לא ממש מדבר עליך, כי הן יותר קשורות לעניין של התמכרות מינית וכאן אתה מתאר שזה יותר צורך נפשי מאשר עניין של יצר העריות. אבל בכל מקרה זה נותן מעט כלים. כמו כן אציין שחשוב שתנסה להתמודד עם זה כמה שיותר מהר, כי הבעיה בדבר הזה היא שברגע שמתרגלים קשה מאוד מאוד לצאת מזה. חשוב לצאת כמה שיותר מהר...
לגבי עצם העניין- השלב הראשון הוא להאמין שאתה יכול ושאפשר להתמודד... זה הדבר הראשון. זה אפשרי ויש רבים מאוד שמתגברים על זה... ולכן צריכה להיות אמונה שלימה שזה יתכן ואפשרי.
השלב השני הוא לאבחן את המקרים שמובילים לנפילה... לדעת מה גורם לזה ולהימנע מזה... זה הרבה פעמים חוסך 80 אחוז מההתמודדות.. אם, לדוגמא, אתה יודע שכאשר אתה במקום מסויים, או כאשר אתה רואה משהו מסויים, זה גורר נפילה, אז להימנע מראש מעצם במקום והראיה. אם דיכאון מסוג מסויים מוביל לזה, אז אל תגיע לשם. כמובן שאם מדובר על משהו חיצוני שהוא לא בשליטה שלך, אז עצם הקושי לא תלוי בך... אבל אז תדאג לא להיות לבד כשזה קורה.
דוגמא- אם אתה בתקופת הפגישות עם בחורות למטרת נישואין, וכאשר יש דחיה זה גורם לך צער ודיכאון שמובילים לנפילה, אז תשתדל להיות בזמנים הללו עם מישהו... וכדומה. כלומר- להימנע מהמצב שמוביל לנפילה זה חלק ראשון וחשוב של ההתמודדות.
השלב השלישי הוא להפנים שזה אסור ובעייתי, וזה נראה לי שכבר מושרש אצלך.
השלב הרביעי הוא שמחה... אני יודע שזה קשה, אבל עבודה על המידה הזו מאוד נותנת כח להתמודד.
יש עוד הרבה דברים שניתן וצריך לומר, אבל לא ברור ממש מדבריך מה הגורם לזה ואלו הדברים שנראים לי מרכזיים עכשיו-
להפנים את הבעיה, להאמין שזה אפשרי, למנוע את הדברים שמובילים לנפילה ולהתמודד בשמחה.






![ס - הטעם המרכזי [חמישי] לחשיבות מצוות](https://www.shoresh.org.il/usersfiles/articlesimages/ואהבת.jpg)

